הביטלס וספר הזוהר

"הו אלי, הו אלי המתוק, כל מעייני בך, כל כך רוצה לראות אותך, כל כך רוצה להיות אתך, אלי שלי המתוק,  כל כך, כל כך קשה לי לחכות לך" / גו'רג' הריסון.

כשהמילה השתוקקות עולה, דבר ראשון עולה בי השיר המתוק, התמים הזה, עם המנגינה הנפלאה. ההשתוקקות שנתנה לעולם תרומה של חיבור, אחדות ואהבה. "הביטלס", חבורה שהתחברה מתוך "ייאוש מכוחותיי" יתמות, נטישה, בדידות ואכזבה (ראה ביוגרפיה). ואז חוברו יחדיו, נפלו וצלחו בתוך הצוללת הצהובה, יחד, טון אחד יחיד ומאוחד של אהבת חברים, ואנחנו, החברה משנות השישים, מצאנו דרכם את האלוהים, "מאהבת הבריות לאהבת האחד". שלוש עשרה שנים יחד, צוללים אל הלא נודע, מחברים שירים בנוסח "לוסי בשמים עם יהלומים".

מזכירים לי חבורה אחרת (בצניחה חופשית), חבורה שבורחת מגזרות, צוללת יחד שלוש עשרה שנים, חבויה במערה ומביאה לעולם את ספר הזוהר. יוצרת אש, נחבאת, מחכה לעולם  ורק אז מתגלה.

זוהר, אש, רבי שמעון בר יוחאי לאחר שמשלים את ייעודו, אחר שמביא יחד עם בנו וחבורתו את הספר המופלא (שוב נזכרת בחבורה שקראו לה "ארבעת המופלאים") ומשם שוב אל המערה, אל האש והאור שמלווה את הסתלקותו של רשב"י המופלא, כל אותו היום לא נפסק האש, אחרי שהלך, ראה בנו אלעזר:  "ראיתי את המאור הגדול, קודש הקודשים, שנסתלק מהעולם, התעטף ושוכב על ימינו ופניו צוחקות ". 

שתי חבורות שהביאו אור גדול לעולם מתוך השתוקקות אמיתית  ותלאות. שמחה היא תוצאה ממעשים טובים שכל אחד יכול להגיע אליה דווקא מתוך השתוקקות – "יתרון האור מתוך החושך".

גם כשאני נמצאת במקום הכי נמוך בעולם אני זוכרת שעלי להמשיך ולנסות לעזור גם לו, כי ברגע שאני נמצאת במקום הכי נמוך בעולם, הופך גם הוא חסר אונים, זועק ,ומתחנן לעזרה, מה עוד יכול הוא לעשות, אחרי שכבר נתן את מילת הכבוד שלו, שיעשה הכל למעני. אם רק, אם רק, אמשיך להאמין בו  גם כשאני נמצאת, במקום הכי נמוך בעולם.